<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף לא.</h2>
עוד כתב המחבר במפתח וחותם כחותם בתוך חותם דמי, דתניא א' הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיה וחכמים אוסרין עד שיהא יושב ומשמר וקיימא לן כרבי אליעזר ע"כ. נראה מזה שהחכם הזה סבור דר' אליעזר דוקא במפתח וחותם הוא דשרינן דאיתנהו לתרוייהו אבל בחד לא. וליתא דהא בהדיא אמרינן בפ' אין מעמידין (ל', א') דאלו חותם בתוך חותם אפילו רבנן מודו לרבי אליעזר ואמרי' בהדיא דרבי אליעזר בחותם אחד סגי ולהכי שרינן ביין הבא בקרונות של נכרים, אלא דבריו אלו כלן כשגגה וכי אמרינן במתניתין ומפתח וחותם ביד ישראל, מפתח או חותם קאמר ורבנן בעו שומר והוא הדין לדידהו בשני חותמות דחשיבי לעולם בכל דוכתא כשומר. והלכתא כרבי אליעזר דיין בחותם אחד שרי ומפתח כחותם ושני מפתחות כשני חותמות. וכל היכא דאמרינן גבי יין דבעינן ב' חותמות ליתא אליבא דהלכתא אלא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו וכדכתיבנא לעיל.
<h2>דף לא:</h2>
עוד כתב שהמשלח על ידי נכרי בסימנין אינו צריך לחזור ולדקדק אחר הסימנין אם נשתנו אם לאו דסתמא אמרינן שאינו טורח ומזייף אבל אם חזר אצל סימנין ולא הכירן חושש שמא זייף, וזו היא ששנינו בגמרא בפרק אין מעמידין השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד נכרי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ופי' רבנו יצחק ז"ל דלאו למימרא דבעינן שחזר אחר חותמו וסתמו, אלא לומר שאם חזר עליו והכירו מותר ואם חזר עליו ולא הכירו אסור דמוכחא מילתא דנזדייף ע"כ. ואיני מבין דבריו כלל אף על פי שאמרן בשם מופלא ולביא איני מבין אותם. מה הוא רוצה לומר כשאמר שאינו צריך לחזור ולדקדק אחר סימניו, אם רוצה לומר שאינו צריך לעיין בהם כלל אלא מכיון שהוא עשה ביין זה שני חותמות והוא רואה בו עכשיו שני חותמות ולא עיין בו כלל אם הם אותם שעשה או אחרים די לו בכך דלא טרח ומזייף, אם כך הוא רוצה לומר תמה גדול הוא זה היאך חשוב זה סימן אצלו אחר שלא עיין עליו כלל אם הוא אותו סימן שעשה אם לאו, והיכי שייך הכא טורח זיוף אם שמא הן חותמות אחרים שאינן מאותה צורה כלל גאני ושתי קא חזינא הכא, אלא ודאי זה אי אפשר אלא שצריך הוא בודאי להכיר חותמו כלישנא דמתניתא. אלא שיש כאן שאלה חזקה אי הכי דבעינן מכירו למה לי שני חותמות לרבנן ולרבי אליעזר חותם אחד, אפי' בלא חותם כלל אלא שיש עליהם כסוי בלא מגופה כלל כיון דאיכא טביעות עינא דלא נשתנה כלל שהרי בטביעות עינא מתרת בכל דבר, ותשובת שאלה זו דכי אמרינן מכיר בחותמו וסתמו לאו דוקא מכיר בטביעות עינא, אלא שמכיר שחותמו וסתמו שעשה ביין זה הם בצורה זו של אלו ודי לו בכך דאמרינן דלא טרח לזיופי כעין אלו.
<h2>דף לט.</h2>
כתב החכם מי שהוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל אין מפקידין אצלו בלא חותם. ואם הם דברים שיש לחוש לחליפי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי להו, דגרסינן בע"א בפ' אין מעמידין אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת חמ"פג מותר בחותם אחד חלתית מוריס פת גבינה מותרים בחותם אחד ע"כ. ודבריו תמהים במה שאמר בתחלת דבריו למי שהוא חשוד למה שאין הרבים רגילין להקל אין מפקידין אצלו בלא חותם, מאי קאמר אם הוא חשוד לדבר זה פשיטא ולא בעינן טעמא דחשיד למה שאין הרבים רגילין להקל, ואם אינו חשוד לדבר זה כי חשוד לשאר דברים שאין הרבים רגילין להקל בהם מאי הוי, והלא מומר לדבר אחד אינו מומר לשאר דברים, וכן מה שכתב בחב"ית וחמ"פג אינו כשיטת הירושלמי (פ"ב, ה"ג) ולפי שיטת הירושלמי כל שאיסורו בגופו כגון חשש חליפין וליהוי נמי איסורא דאוריתא בעינן שתי חותמות. וכל שאיסורו מחמת חשש תערובת אי נמי איסורא דרבנן סגי בחותם אחד לבד מיין דהחמירו בו ואליבא דרבנן דבעו בה שני חותמות ודלא כרבי אליעזר דלדידיה בחותם אחד סגיא והלכתא כרבי אליעזר, ורב דאמרה אליבא דרבנן נקטה אבל איהו כר' אליעזר סבירא ליה, וחלב דחמ"פג הא מתרצינן ליה בגמרא דמפקינן חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימנין. והלכתא בעינן שני חותמות ביין חותם בתוך חותם כגון מטהר יינו של נכרי ברשותו דבהא כולי עלמא מודו דבעינן שני חותמות חותם בתוך חותם כדאיתא בהדיא בפרק רבי ישמעאל (ס"א, א') וכל היכא דמשכחת בשום דוכתא דבעינן ביין שני חותמות, ומאי דפרישנא נמי בפרק אין מעמידין היכי דמי חותם בתוך חותם, כלהו אליבא דהלכתא במטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו.
<h2>דף לט:</h2>
עוד כתב החכם דמי שהוא חשוד לאכול גבינת הנכרים אם נתארח אצלו או שלח לו גבינה דורון אסור לו לאדם לאכול ממנו. אבל אם הוא אינו חשוד לאכול ממנו, אעפ"י שהוא חשוד למכור ממנו לרבים, אסור ליקח ממנו. ואם נתארח אצלו או ששיגר לתוך ביתו מותר דאינו מניח לפניו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל. דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית או ששיגר לו בעל הבית מותר מסייע עליה לרבי יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכי משדר ליה ממאי דאכיל משדר ליה. ואין דבריו נכונים דהא בסוריא כל שאינו בחזקת מומחה חשוד הוא, ואם תאמר חשוד להאכיל ולא לאכול כיוצא בזה לא מצינו מסתמא חשוד להחטיא אחרים ולהכשילם ונשמר בעצמו, לבד מכותי דלית ליה ולפני עור לא תתן מכשול אדרבה טפי זהיר איניש במאי דיהיב לאחריני, אלא הכא בחשוד גמור איירינן ואפילו הכי שיגר לו מותר ומאי דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכי משדר ליה ממאי דאכיל משדר ליה, לאו ממאי דאכיל לנפשיה קאמרינן אלא דומיא בעלמא נקיט ודומיא בעלמא קאמרינן דכי היכי דאמרי' בעלמא דמסתמא לא שביק איניש היתירא ואכיל איסורא, הכי נמי מאן דמשדר לחבריה כיון דבעי ליקורי ואי בעא לא משדר ליה מידי דומיא דמאן דאית לה היתירא לא אכיל איסורא הכא נמי אית ליה היתירא הוא דאי בעי לא משדר ליה מידי, וכיון דכן כי משדר ליה מזדהר דלא ליטרח במאי דדילמא לא מפייס חבריה, וממאי דקים ליה דאכיל מיניה חבריה בודאי משדר ליה, דאי לא טפי מעלי ליה דלא לישדר ליה כלל מכי משדר ליה מאי דדילמא מזדהר מיניה ולא אכיל ליה ואפסדיה לדורון דיליה, כי היכי דמזדהר כל איניש מסתמא כי איכא היתירא קמיה ואיסורא דלא לשבוק היתירא וליכול איסורא. ותדע לך דהכי פירושא דאי לא מאי קאמר דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא ומנא לן דהאי בעל הבית אית ליה היתירא, ותו מדקאמר הכי מכלל דכי לית ליה היתירא אכיל איסורא, ודילמא לית ליה השתא אלא איסורא ומשדר ליה ממאי דאית ליה ואכיל ליה בהא שעתא, אי נמי אפשר דהכי קאמר אם שיגר לו בעל הבית מותר מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא כלומ' האי בעל הבית אע"ג דחשוד בהני מילי, לאו דחשיבי ליה היתר גמור אלא דלא חשיבי ליה איסור גמור וחשיב למלתא חומרא ואכיל ליה מתוך הדחק דמורי לנפשיה ואמר דהיתירא הוא, ומכל מקום הוא גופיה חשיב היתירא בעיניה טפי עד דהיכא דאית ליה מהני מילי דהיתירא ואיסורא שביק איסורא ואכיל היתירא. וכיון דכן מסתמא כי משדר איניש לחבריה ממאי דאכיל הוא להנאתו משדר ליה דחשיב ליה, דמסתמא מאי דחשיב ליה לאיניש משדר ליה לחבריה. ומאי דאמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא למימרא דהאי גופיה דחשיד לא חשיב להו להני מילי בהיתר גמור למימרא דאלו הוה הכין דהאי גברא חשיב להו להני מילי בהיתר גמור, ודאי לא סמכינן ליה כיון דחשיבי ליה היתר גמור דאמרינן דמינייהו משדר, אבל השתא סמכינן עליה. ומכל מקום למדנו דאפילו בחשוד סומכין עליו שאם שיגר לו מותר כדפרישנא.
עוד כתב דמי שחשוד לאכול גבינה של נכרים מותר לו לאדם לתת לו גבינה כשרה לבשל לו, דאינו חשוד להחליף. אבל אמר לו בשל לי גבינה אינו ראוי לסמוך עליו ואף על פי שמעיד לו עליה שהיא כשרה כיון שהוא חשוד ע"כ. והיה לו לכתוב דהני מילי במילתא דשיכי בה אבל במילתא דלא שיכי בה כגון שבא להעיד על גבינת אחרים נאמן, דליתה לההיא דרבי מאיר דאמר התם בבכורות (ל"ה, א') החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, והיה לו לכתוב למחבר הזה במקום זה משנה אחרת של מסכת דמאי סמוכה לזו, שאמרו שם (פ"ד, מ"ו) הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אחד אני, אינו נאמן, איש פלוני נאמן הרי זה נאמן, ואמרינן עלה בברייתא (פ"ה, ה"ח) דדוקא שלא בפניו ומקשינן בירושלמי (פ"ד, ה"ה) ועד אחד נאמן, בתמיה כלומר כיון שעל גופו הוא בא להעיד אם כשר אם לאו היאך עד אחד נאמן, והשיבו קל הוא שהקלו חכמים באכסנאי. ובתוספתא אמרינן עלה (שם) דדוקא בשאין מכיר אדם שם ובשלא שהה שם ל' יום ואפילו הכי דוקא בתרומה ומעשר אבל בשביעית וטהרות אינו נאמן.
<h2>דף עג.</h2>
אמרינן בע"א בפרק השוכר את הפועל כי אתא רבין אמ"ר יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ופליגי עלה אי בעינן שנפל שם אותו קיתון של מים תחלה כלומר קודם שנפל שם האיסור או לא, וכתב המחבר דהלכתא כמאן דאמ' דלא בעינן תחלה דאתיא כמאן דאמ' דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ע"כ. ואנו כבר כתבנו דהלכתא כמאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפילו הכי מסתברא התם בגמרא דהלכתא כמאן דלא בעי תחלה, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבלע שנבלע האיסור בחתיכה והארכנו בזה בחולין בס"ד.
